מודי רובינשטיין

תמיד הייתי ספורטאי. גוף בריא, אנרגיה מתפרצת, קריירת משחק ואימון כדור עף, ריצה, אימוני כושר. הגוף שלי דיבר ספורט, תנועה ושמחת חיים. תמיד עם הומור ומרדנות טבעית - ידעתי שספורט הוא מסלול חיי. יום אחד בגיל 52 הכל השתנה.

ספורט כדרך מצילת חיים

יום אחד פנה אלי בני הבכור ואמר: "אבא, אתה לא מתקשר". ארבע המילים האלה היו כמו סטירת לחי מצלצלת, ולמחרת מצאתי את עצמי מדדה לרופא השיניים. רופא שמכיר אותי לא היה, ובמקומו פגשתי רופא שהסתכל על החניכיים שלי ונבהל. הוא רמז שיתכן שיש לי איידס. אני? איידס? הייתי המום. מיד הלכתי להיבדק והתשובה הייתה שלילית כמובן.

אז מה לכל הרוחות יש לי? התחלתי לדאוג. למחרת התייצבתי שוב במרפאה והפעם לצורך בדיקות דם. תוך כמה שעות התקשרה רופאת המשפחה שלנו ושאלה האם אוכל להגיע בדחיפות למרפאה. הבשורה הייתה קשה: יש לי לוקמיה (סרטן הדם). התאשפזתי למשך 50 יום, קיבלתי כימותרפיה ומעט הכוח שנשאר לי אזל מגופי בכל יום. מצאתי את עצמי הודף מחשבות מחלישות "למה זה קורה דווקא לי? מדוע הגוף שלי בוגד בי ובספורט?, האם אצא מזה?" הן הזדחלו לעבר מיטתי ובתנועות ידיים פיזיות ממש סילקתי אותן. ידעתי שהן עשויות להכריע אותי אם רק אכנע... בהרצאה אשתף אתכם כיצד ניצחתי את מחלת הסרטן בעזרת התכווננות תודעתית ופעילות ספורטיבית.